הכרעת דין בתיק ת"ד 10035-10

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו ב- 20.5.09 בשעה 09.30 לערך, נהג הנאשם ברכב ברחוב גולומב והתקרב לרחוב וייצמן בגבעתיים. בכוון נסיעת הנאשם מוצב תמרור 302 מצד ימין. אותה שעה ברחוב ויצמן משמאל לימין, כוון נסיעת הנאשם, רכב על קטנוע תומר עדי והתקרב לצומת.

הנאשם נהג בקלות ראש, לא שם דעתו לדרך, לא נתן זכות קדימה לקטנוע ושני  כלי הרכב התנגשו. כתוצאה מהתאונה נפגע הרוכב, נוסעת על הקטנוע וכלי הרכב ניזוקו.

הנאשם הואשם באי ציות לתמרור 302, עבירה על תקנה 64(3) וסעיף 38 (2) לפקודת התעבורה ונהיגה בקלות ראש בניגוד לסע' 62 (2) וסעיף 38 (2) לפקודת התעבורה.

הנאשם כפר באשמה ונשמעו ראיות בתיק.

מטעם התביעה העידו העדים הבאים:

1.         תומר עדי - לדבריו רכב על הקטנוע ביחד אם אשתו, כאשר היה ברחוב ויצמן היה פקק. העד נסע בצד שמאל של הפקק בנסיעה מאד איטית. לדבריו, הנאשם הגיח מצד ימין בשבריר שנייה בין שני כלי רכבים ורכבו של הנאשם פגע בהם. כתוצאה מהפגיעה איבד העד את שווי המשקל והקטנוע נפל על הרצפה. העד ציין כי הפגיעה בהם היתה בצד.

בחקירה נגדית טען העד כי הוא לא עבר את קו ההפרדה הלבן. עמ' 7 שורה 25 לפרוטוקול.

2.         דורית עדי - לדבריה רכבה על הקטנוע ביחד עם בעלה כאשר בעלה היה הנהג. העדה לא זכרה את האירועים לפני התאונה אולם זכרה שהם נפלו, הסנדל ברגלה נקרע והיא נפגעה ברגלה.     הוגשה תעודה רפואית.

בחקירה נגדית טענה העדה כי הם נסעו בצמוד לרכבים מצד ימין אך לא חצו את קו ההפרדה הלבן.

הוגש תרשים של מקום העבירה. לפי התרשים שדה הראיה לקו הצומת שמאלה 80 מטר. 

הנאשם בעדותו בבית המשפט טען כי התקרב לרחוב ויצמן. המכה ברכבו היתה בטמבון. הנאשם טען כי הוא עצר עצירה מוחלטת. מכוניות במקום אפשרו לו לעבור. הנאשם טען כי עצר בעצור והמשיך בזחילה. הנאשם הבחין לראשונה בקטנוע ברגע האימפקט.  עמ' 10 שורה 16 פרוטוקול. הנאשם טען כי הקטנוע חצה את קו ההפרדה וזאת בוודאות. אף שהוא לא ראה זאת במו עיניו. עמ' 10 שורה 27 לפרוטוקול. לדבריו שדה הראיה היה "קלוש מאד", הנזק ברכבו הוא במרכז הטמבון. בהודעתו במשטרה טען הנאשם כי עצר בקו העצירה, עצירה מוחלטת. הסתכל לצדדים, ראה כי הדרך פנויה. נכנס לצומת ואז הופיע מצד שמאל הקטנוע ונוצר מגע בין הרכבים. החלק הקדמי אמצעי של רכבו של הנאשם עם חלק קדמי של הווספה, הקטנוע נפל על הכביש. הנאשם מסר את הטלפון שלו והצדדים נפרדו. לדברי הנאשם הרכב הקטנוע עקף שיירת רכבים מצד שמאל ואז נוצר המגע. הנאשם טען כי לא נגרם לרכבו נזק.

לאחר ששמעתי את הצדדים מצאתי כי המאשימה עמדה בנטל הראיה המוטל עליה ומצאתי להרשיע את הנאשם בעובדות כתב האישום.

מדובר כפי שציין ב"כ הנאשם בעדות מול עדות לעניין התרחשות התאונה, אולם מספר נקודות מחזקות את הודעת רוכב הקטנוע ומצאתי להעדיף אותה על גרסת הנאשם.

1.         מקום הפגיעה היה בחלק הקדמי של הנאשם, כאשר הנאשם טען שהוא לא ראה את רוכב הקטנוע לפני התאונה. העובדה כי בכיוון נסיעת הנאשם מוצב תמרור עצור, מטילה על הנאשם חובת זהירות מוגברת על הנאשם. הנאשם נכנס לצומת במהירות איטית כאשר שדה הראיה בכוון הנסיעה של הנאשם משמאל היה 80 מטר.

הנאשם לא נתן הסבר מדוע לא ראה את הקטנוע לפני הפגיעה, כאשר הפגיעה בחלקו הקדמי של הרכב.  לא ברור מדוע הופתע הנאשם ולא ראה את רוכב הקטנוע  שאין מחלוקת שנסע לאט. זאת לאור העובדה כי שני הצדדים טענו כי הקטנוע נפל ולא עף. ורוכב הקטנוע טען כי נסע במהירות מאד איטית.

2.         הנאשם טען כי רוכב הקטנוע חצה את קו ההפרדה הלבן, בנסיבות אלו לא ברור מדוע הנאשם לא הבחין ברוכב הקטנוע לפני רגע המגע, שאם לדבריו הוא התרחק מטור המכונית הרי שהוא היה צריך לראות אותו. אני חייב לציין כי בנקודה זאת מצאתי לדחות את עדותו של הנאשם וזאת בנסיבות בהן הנאשם טען בוודאות כי רוכב הקטנוע עבר את שטח ההפרדה ובאותה נשימה טען כי לא ראה זאת במו עיניו.

            תחושות והשערות אינו מספיק טובות כדי לבסס עליהן ממצאים עובדתיים ולאור עדות רוכב הקטנוע ואשתו כי לא חצו את קו ההפרדה, הרי שמצאתי כי לא הוכח כי אכן רוכב הקטנוע עבר את קו ההפרדה.

3.         מקום הפגיעה בחלקו הקדמי של הנאשם אינו מסתדר עם העובדה כי הנאשם נתן זכות קדימה לרכב הבא משמאלו. לו התאונה הייתה קורת בחלקו האחורי של רכב הנאשם ובנסיבות שהאופנוע עקף רכבים, הרי ניתן היה לקבוע כי הנאשם נקט באמצעי זהירות נדרשים, ובשל עקיפת הקטנוע את הרכבים, וחוסר תשומת לב שלו לדרך, ניתן היה לקבוע כי יש אשם תורם על רוכב הקטנוע. אולם, במקרה הנוכחי הנאשם התקדם בין הרכבים שאפשרו לו להתקדם.

העובדה שהוא לא ראה את רוכב הקטנוע והמגע בקדמת רכבו באמצע הטמבון, מעידה כי הנאשם לא נקט באמצעי הזהירות המתבקשים והפגיעה בקדמת הרכב מעידה כי מיד עם יציאתו קרתה התאונה.